איך לצאת מרביצה ולהתחיל לעשות? או - איך מגייסים מוטיבציה? חלק א'

חגית צופן קליימן

מאמנת אישית / קואוצרית

קורונה – התירוץ המושלם לרביצה ובהיה בסרטים, בחדשות, בפייסבוק או בכל מה שמשאיר אותנו פסיביים.

אין לאן למהר, אין כל כך מה לסדר, העבודה מצריכה מעט מאד אנרגיה – אם בכלל, התסכול הולך וגדל, יחד עם העובדה שאין שינוי באווירה. הלו"ז נוזלי וחסר מסגרת (חוץ מלהעיר את הילדים – שיענו על בדיקת הנוכחות הטלפונית) וחוץ מדאגה ל"מה יהיה" בבריאות, בכלכלה, בפוליטיקה – קל מאד לגלוש למצב "בטטת כורסא" ולהעביר את היום בלעשות בעצם – כלום.

מידי פעם מישהו או משהו סוחב אותנו לצאת להליכונת ב-100 מ' מרחק, או איזה שעור כושר מול הטלוויזיה, אבל זה לא זה. תחושת החידלון מתפשטת, בערך כמו בסיפור שאינו נגמר.

ברור לנו שזה רע, ברור לנו שצריך להתחיל לעשות משהו. אי שם בקצה האונה הימנית, מנצנץ ניצוץ קטן שאומר 'אולי עכשיו זה הזמן לעשות את מה שכבר מזמן חלמתי...' ומייד אני מבטל אותו בתנועה של גרוש זבובים, ממשיך לבהות בטלוויזיה.

נתחיל בלהבין מהי מוטיבציה – ויותר חשוב – מה יעזור לנו להרים אותה?

מוטיבציה מורכבת מ- 2 חלקים:

• הרצון לעשות משהו – הדבר שאותו אנחנו רוצים לעשות.

• הפעולה שנדרשת מאיתנו כדי לעשות את הדבר שאנו רוצים.

אלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים ובדרך כלל בעלי הרגלי עשיה ופעולה גבוהים , אחרי הגדרת הרצון, יכולים כבר להתחיל לעשות.

אבל מה לגבי כל אלה המתקשים להתחיל לעשות? איך אפשר לעזור להם להתחיל ולהניע את עצמם לפעולה?

אמא של מתאמנת שלי, אישה מוכשרת, פעילה, יעילה, רואה את הבת שלה (מתאמנת שלי) במצב "אפתי", עושה רק את מה שחייבת, וגם את זה בקושי, לקחה יוזמה:

הכינה דף שבועי – ויחד עם בתה הכינו רשימת משימות יומית. כל מה שנותר לבת זה לפעול על פי התוכנית. האם היא עשתה זאת?

אני מניחה שחייכתם לעצמכם כשקראתם את התאור הזה. כי בעצם – מה האמא שכחה לעשות?

היא שכחה לגייס את בתה לאותן משימות.

זה הרי החלק המשמעותי – כי אף אחד מאיתנו לא יעשה משהו אם לא יהיה לו אינטרס כלשהו לפעולה.

גם אם יהיה לו אינטרס – עדיין צריך לקרות עוד משהו, קצת חמקמק, שיאפשר לנו לקום ולפעול.

הנה כמה הצעות לגיוס מוטיבציה:

1 .לתכנן ולדייק:

להגדיר בדיוק מה אני רוצה לעשות. זה צריך להיות מוגדר ברמת התוצר הסופי של הרצון שלי וגם ברמת משימות הביניים : מה אני עושה שלב אחרי שלב.

2 .לענות על השאלה "למה" ?

למה אני רוצה את הדבר הזה? מה זה ייתן לי (מה אפיק מזה) ? איך ארגיש לאחר שאעשה את זה? מה זה אומר עלי כשאצליח? שימו לב שהחיבור לתוצאה האפשרית הוא מניע מוטיבציוני חזק מאד ומשמעותי מאד.

3 .לגייס כלים וכישורים:

לדעת מה אני יודע בוודאות לעשות, מה אני פחות יודע – ואצטרך עבורו עזרה? איזה כישורים נדרשים ממני? ציוד? אביזרים? למידה? האם יעזור לי שמישהו ילווה אותי במהלך העשייה הזאת? – ממי אוכל לבקשת את העזרה הזו?

אם כל אלו עבדו – ואני כבר במוטיבציה לעשיה – נשאר רק לקבוע מתי אני הולך לעשות את זה.

אבל!!

לפעמים כל אלו מספיקים על הנייר. אם לא, ובכל זאת אני לא מצליח להתחיל לפעול...?

יש עוד משהו – שנמצא שם בפנים, מתחבא היטב מתחת לשכבות של "תירוצים": למה לא כדאי לי, למה זה לא יצליח או ש"אין לי סיכוי".

אפשר לקרוא לזה "השדון" שלי, אפשר לקרוא לו "חסמים" אבל בגדול זה כל מה שקורה בתוכי וגורם לי לא להתחיל אפילו. כל מה שגורם לי לברוח לשגרה, לעשות דברים שאני לא ממש צריך, לגהץ או לשטוף כלים או כל מיני משימות – שביום רגיל הייתי עושה רק אם אין לי ברירה.

החסמים האלה יכולים למנוע מאנשים להגשים חלומות, להסתפק בחיים של התפשרות, חיים של הנמכת ציפיות, ובסופם – מה שהכי כואב זו אנחת אכזבה: "לו רק הייתי עושה באמת את מה שרציתי.."

איך מנצחים את השדון? שאלה טובה !

זה כמובן לא על רגל אחת, וחשוב להבין שנדרש תהליך פנימי מעמיק להתמודד עם החסם הזה.

אבל בפרק הבא – ננסה לעמוד על הנקודות החשובות שיכולות לעזור לנו לנהל את השדון – ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות.

בינתיים – תגדירו רצון, דייקו אותו, תבינו למה הוא חשוב – ותתחילו לעשות!

והכי מצחיק – הדבר שהכי הרבה מרים מוטיבציה – הצלחות!

בהצלחה לכם

שלכם, חגית

מאמנת לאפקטיביות מצבי לחץ והפרעות קשב וריכוז